מאמרו של נבו שפיגל מהשבוע שעבר (״חירות, שיוויון, כאוס״, 14.3) הוא דוגמה עדכנית לחשש הליברלי העמוק והמושרש מפני הדמוקרטיה. שפיגל מצביע על "עודף הדמוקרטיה" ועל ה"סכנות שבשלטון ההמון" כבעיות שמהן סובל הליברליזם העכשווי. הוא רואה בעליית הפופוליזם הסמכותני – מטראמפ ועד נתניהו – תולדה של דמוקרטיה ישירה בסגנון אתונאי, שבה ההמונים משתמשים ברשתות החברתיות על מנת לגרום לפוליטיקאים לאמץ תפיסות קיצוניות ומקטבות. מעורבות זו של ההמון, טוען שפיגל, היא תמונת מראה של המצב שבו ההפרדה שהתקיימה בין האזרחים (שידעו פחות ושהיו נטולי גישה ישירה) לבין מוקדי קבלת ההחלטות איפשרה לפוליטיקאים לפעול במתינות ובאופן משוחרר מלחצים.

כדרך להתמודד עם המצב מעלה שפיגל על נס את המנגנונים שעיצבו מנסחי החוקה האמריקאית, ובראשם את שיטת האלקטורים, על מנת לרסן את כוחו הישיר של העם, וכן את הצורך בביזור הכוח החברתי והפוליטי (למשל, באמצעות פדרליזם או שני בתי פרלמנט) כך שכוחו של הרוב יוגבל. השורה התחתונה שלו היא שאנחנו זקוקים היום לפחות דמוקרטיה וליותר ליברליזם.

יש כמובן גרעין של אמת בביקורת זו, אך למרות הסכנות שהדמוקרטיה תמיד טומנת בחובה, האמת היא שאנו זקוקים כיום דווקא ליותר דמוקרטיה, לא לפחות.

יש לכך כמה טעמים. ראשית, עמדתו של שפיגל מתעלמת מן הפיל הגדול שבחדר – אחריותו של הליברליזם לאי-השוויון החברתי-כלכלי העמוק. ההגנה החזקה שמעניק הליברליזם לזכויות הקניין, ובפרט לחופש הפעולה של ההון בכלכלה הגלובלית, היא בעלת השלכות אדירות: לא רק שהיא מעניקה קדימות לזכויותיהם של בעלי קניין (למשל, באמצעות הגנה חזקה על פטנטים), היא גם תורמת מאוד לערעורן של הדמוקרטיות המערביות – חופש הפעולה הגדול של התאגידים צמצם מאוד את מרחב התמרון של ממשלות, ואזרחים רבים מבינים כי להצבעה שלהם כמעט ואין השפעה על עיצובה של מדיניות כלכלית. מצב דברים אנטי-דמוקרטי זה תורם רבות לטינה העכשווית של המעמדות העממיים כלפי הליברליזם כשיטה פוליטית, טינה העומדת בבסיס תנועת הנגד הפופוליסטית. אגב, אין זה מיותר גם להזכיר שהחשיבה הליברלית המקדשת "קידמה" בכל מחיר אחראית, בין השאר, גם למשבר הסביבתי הקטסטרופלי.

שנית, כדאי להזכיר כי הרשתות החברתיות שכנגדן יוצא שפיגל, ושפגיעתן החברתית אכן גדולה, מופעלות באמצעות אלגוריתמים עלומים המופעלים על-ידי תאגידי הטכנולוגיה – גופים פרטיים בלתי-דמוקרטיים ונטולי אחריותיות – שהמודל העסקי שלהן מבוסס על יצירת מעורבות גבוהה ומתמשכת של המשתמשים באמצעות הפצת תוכן מקטב וקונספירטורי, מה שאכן מוביל להקצנה מסוכנת בשיח הפוליטי. עיקר האחריות לפירוק הרקמה החברתית ולערעור יסודות הדמוקרטיה רובץ אפוא דווקא לפתחם של בעלי ההון, ולא של "ההמון".

שלישית, העמקת הדמוקרטיה מאז סוף המאה ה-18 דווקא הובילה להישגים אדירים. את זכות הבחירה ייחדו האבות המייסדים של ארה"ב בתחילת דרכם רק לגברים לבנים בעלי רכוש. אולם הרחבתה, כך שתכלול גם קבוצות מוחלשות באופן היסטורי – עניים, נשים ושחורים – הובילה להקמתן של מערכות החינוך והבריאות הציבוריות, לייסוד הביטוח הלאומי ולהופעת משפט העבודה הקיבוצי. בימים אלה ייתכן שאנו עדים להתהוותה של גרסה עדכנית של ייחוד זכות ההצבעה לבעלי רכוש: "הברונים השודדים" של עמק הסיליקון קנו את הגישה לממשל טראמפ תמורת הון עצום, ומרסקים את המגזר הציבורי האמריקאי ועמו את מנגנוני הרגולציה וויסות ההון החיוניים. בעל המאה הוא, שוב, בעל הדעה. גם במובן זה, מדובר בעידן הרבה פחות דמוקרטי.

לבסוף, שפיגל משווה את משבר הליברליזם הנוכחי לקריסת המערכת הליברלית בין שתי מלחמות העולם שנבעה, לפי הפילוסוף אורטגה אי גאסט, מעליית פוליטיקת ההמונים שבבסיסה ניצבת אלימות. אך מעניין להציע כאן הסבר חלופי – ופחות אריסטוקרטי – שמציע ההיסטוריון הכלכלי קרל פולני בספרו הקלאסי ״התמורה הגדולה״ (הקיבוץ המאוחד, 2020). לדעתו של פולני, דווקא הניסיון לארגן את הכלכלה הגלובלית של המאה התשע-עשרה על בסיס הליברליזם הכלכלי של "היד הנעלמה" הוא שהוביל בסופו של דבר למלחמת העולם הראשונה – מלחמה שסימנה את קריסתן של מאה שנות סדר ליברלי וערערה את היציבות הפוליטית באירופה. לדעת פולני, "ניצחון הפשיזם הפך בלתי נמנע דווקא בגלל התנגדותם של הליברלים לכל רפורמה שכללה תכנון, אסדרה ופיקוח" של השוק החופשי (עמוד 226).

מכאן גם שיש להבין את כינונה של מדינת הרווחה – הביטוי ההיסטורי המרשים ביותר לריסון כוחו של השוק החופשי – כאבן היסוד של עידן השלום הליברלי שלאחר מלחמת העולם השנייה. זאת, ביחד עם ביסוסם של כוחות-נגד – דוגמת ארגוני עובדים, השירות הציבורי והתקשורת החופשית – שאיזנו את עוצמת ההון הפרטי וחיזקו את הדמוקרטיה. למרבה הצער, אנו קוטפים עתה את פירות הביאושים של כישלונו המתמשך של הליברליזם בעשורים האחרונים להגן על גופים אלו. גם בישראל.  

אמנם כן, ראוי להתמודד עם המגבלות של עריצות הרוב (אף שלא כל המיעוטים נולדו שווים, ואין דין מיעוט מוחלש כדין מיעוט מקושר ורב-עוצמה) ולבזר כוח ככל האפשר. אך בניגוד לעמדתו של שפיגל שגורס ש"לא כל אזרח חייב להיות מעורב בפוליטיקה" ושמוטב ליצור, כמו בארה"ב, גופים מתווכים בין הציבור לבין הכוח הפוליטי – המודל האמריקאי מצוי במשבר עמוק: האפשרות להיבחר לנשיאות בלי לזכות ברוב מקרב המצביעים, ושבה כמעט רק פוליטיקאים עשירים יכולים להיבחר לקונגרס כמו גם המינוי הפוליטי של שופטים לכל החיים, ממחישים את הבעיות המבניות הקשות שבהן נתונה ארה"ב (בלי להזכיר כמובן את היעדרו של ביטוח בריאות אוניברסלי לעומת זכות חוקתית בלתי פגיעה לשאת נשק). התנהלותו הסמכותנית של טראמפ רק מעמיקה את המשבר.

מכאן שרק עידוד ההשתתפות הפוליטית השווה – למשל, באמצעות חיזוק רכיבים של דמוקרטיה השתתפותית (יותר כוח לשלטון המקומי, מתן אפשרות לאזרחים להשפיע על ניתוב כספי המיסים, שימוש מושכל במשאלי עם ועוד), צמצום השפעת הכוח התאגידי על הפוליטיקה, בנייתם של מגזר ציבורי ומדינת רווחה יעילים ושירותיים, ואפילו שימוש בהגרלות לתפקידים ציבוריים  – יוכלו לבצר חברה דמוקרטית שוויונית יותר.