עיצוב: עדי רמות

ד"ר תומר פרסיקו הוא מהאינטלקטואלים הציבוריים הבולטים בישראל. מומחיותו בחקר הדתות במדינה שבה נוכחות הדת במרחב הציבורי היא מרכזית כל כך, בשילוב עם יכולת הכתיבה הנהדרת שלו, הופכות אותו לכותב שתמיד מעניין לקרוא על מנת לפענח את המציאות. אשר על כן, הופעת הספרון ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו בהוצאת מרכז רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן (במסגרת סדרת "אתגרי הדמוקרטיה" שפרסיקו הוא עורכה הראשי) היא אירוע משמח במיוחד. לאחר שנה וחצי של מאבק ציבורי שכונן לראשונה מחנה ליברלי מגובש ולוחמני, אך מתבקש שתופיע כתיבה שתחבר תיאוריה עיונית לפרקטיקה המחאתית (בינתיים ניתן לצרף לכך גם את ישראל ויהודה של ספי רכלבסקי, שיצא בסדרת "אופק", גם היא מבית תלם).  

על פני 83 עמודים (נטו), הספר סוקר את הליברליזם ממעוף הציפור. הטון דחוף, וזאת על רקע היקלעותו של הסדר הליברלי למשבר גלובלי, בעיקר אל מול עליית הפופוליזם הסמכותני (כש"הטוב" כנראה עדיין לפנינו).

פרסיקו מציג תחילה את ההקשרים הרעיוניים וההיסטוריים שעל רקעם התפתח הליברליזם. לאחר מכן הוא פורש את העקרונות הליברליים המרכזיים – אוטונומיה, חירות ושוויון – ואת תפקיד מדינת הלאום בהגנתם. חולשותיו של הליברליזם ובראשן היעדרו של "סיפור" מלהיב שיסחף אחריו את ההמונים, מוצגות על רקע האויבים הרעיוניים שקמו לו במאה ה־20 – הפשיזם, הקומוניזם והפונדמנטליזם – ומשם מוליך אותנו פרסיקו לשני האתגרים שבפניהם הוא ניצב כיום: עליית הפופוליזם הסמכותני מימין והזהותנות משמאל. עם זאת, טענתו המרכזית של פרסיקו היא ששלל האתגרים הללו אינם יכולים לליברליזם בהיותו המסגרת הרעיונית והמדינתית המתאימה ביותר לתפיסת האדם כפרט אוטונומי שהשתרשה עמוקות באלפי השנים האחרונות.   

התרגום של תפיסתנו העצמית

זו למעשה נקודת הפתיחה של פרסיקו: "אנחנו חיים בעידן ליברלי משום שתפיסת העצמי שלנו, שהתפתחה באלפי השנים האחרונות, מתרגמת את עצמה פוליטית כמרחב ציבורי ליברלי. הדרך שבה אנחנו תופסים את האדם משפיעה על המסגרת החוקית והפוליטית שאנו מכוננים, ותפיסת האדם כפרט אוטונומי מציבה בפנינו את הסדר הליברלי כהסדר המתבקש". במילים אחרות, הפיכת האדם בעידן המודרני לסובייקט תבוני, על רקע מרכזיותן של המסורות ההלניסטית (רעיון האזרחות כשותפות פוליטית) והיהודית־נוצרית (בריאת האדם, כל אדם, בצלם אלוהים), היא שדחפה את המערב בכיוון הליברליזם, בהיותו המסגרת החברתית המתאימה ביותר לאינדיווידואלים רבים התובעים אוטונומיה, שוויון ובעיקר חירות. השוויון האנושי בין בני האדם קודם לכינון החברה, וכפי שניסח זאת ג'ון לוק, רק שלטון שיגן על זכויות האזרחים, החופשיים והשווים, יהיה לגיטימי. זהו הבסיס ל"אמנה החברתית" של לוק ובעצם לסדר הליברלי כולו. פרסיקו מנסח זאת במילים: "הפרט הוא יחידת היסוד של הליברליזם".

אף שזו רק תפיסה אפשרית אחת – עמדת אריסטו ש"האדם הוא יצור חברתי" היא הבסיס של תפיסות אלטרנטיביות – הרי שהחל מהמאה ה־16 ואילך, התחוללה מהפכה רעיונית אדירה ברוח התפיסה הזאת ששינתה את האופן שבו אנו תופסים את היחיד, את החברה ואת הפוליטיקה. הסדר הליברלי מדמיין מבנה חברתי המבוסס על האנושיוּת האוניברסלית של הפרטים, כלומר על ההנחה שהם כולם בנויים באופן זהה, ולא על קבוצות ההשתייכות השונות שלהם. זאת, כדי לכונן מציאות שבה כולם בעלי זכויות שוות וכולם שווים בפני החוק, בלא קשר למאפיינים קבוצתיים שנולדו לתוכם ללא יכולת לבחור אותם.

מאפייניו הנוספים של השלטון הליברלי הם יכולתו המוגבלת להתערב בחיי היחיד; הכפיפות לשלטון החוק – קרי, מרוּת המשפט ושוויון של כולם בפני החוק באמצעות הפרדת רשויות וביזור הכוח השלטוני; וההבחנה הברורה בין המרחב הציבורי לפרטי. מכלול היסודות הללו, כותב פרסיקו, יצר "טרנספורמציה מוחלטת של תפיסת השלטון האנושי: לא מלך שמולך בחסד האל ומתוקף בחירת האל, אלא נציג ציבור שמושל בתוקף בחירתו על ידי הציבור ובזכות הסכמתו".

זהו למעשה תהליך של חילון שבעטיו השיל עם הזמן גם הליברליזם את שורשיו התיאולוגיים. בראשם, את רעיון צלם האלוהים המגולם בתבונה ובבחירה החופשית של כל אדם באשר הוא אדם. רעיון זה, כפי שהראה פרסיקו בספרו הקודם, הוא הבסיס לאינדיבידואליזם ולרעיון זכויות האדם. בתהליך איטי ומדורג שנמשך על פני מאות שנים נחלץ אפוא שיח הזכויות הליברלי מהמטאפיזיקה כדי להישאר עם האתיקה.

הליברליזם הקדים את הדמוקרטיה

אך ברעיונות ובערכים לא די. כפי שמסביר פרסיקו, הליברליזם צמח באירופה על רקע תנאים חברתיים ספציפיים כגון מלחמות הדת העקובות מדם בין הקתולים לפרוטסטנטים והתביעה הגוברת לסובלנות דתית, המאבק נגד האבסולוטיזם ועליית הבורגנות. האירועים הללו העצימו את הגיוון האנושי של הקהילות הפוליטיות, וגיוון זה חִייב בתורו יצירה של מוסדות פוליטיים שיגנו על המגוון החברתי ויאפשרו אותו.

פרסיקו מתאר כיצד התפתחות הרעיונות הליברליים כמו מרכזיות ההגנה על זכות הקניין קדמה להופעת הדמוקרטיה המודרנית, כך שהזכות להשתתפות פוליטית הוענקה במשך תקופה ארוכה רק לגברים לבנים בעלי רכוש. היו לזכויות היתר הללו סיבות טובות לכאורה: העשירים היו משכילים יותר, הם שילמו מסים ומכוח בעלותם על קרקעות, היו משוקעים יותר בחיי המדינה.

מחשש מפני "עריצות הרוב" ופגיעה אפשרית בזכות הקניין, הציבה החוקה האמריקאית הנוקשה שורה ארוכה של רסנים שמחלישים את "סכנות" דמוקרטיית ההמונים כגון שיטת האלקטורים (המחלישה את השפעת הבוחרים), קיומם של שני בתי נבחרים (המרסנים את החקיקה) או כוחו של בית המשפט העליון (האוכף את החוקה). רסנים אלו שרירים וקיימים גם כמעט 350 שנים מאוחר יותר, אולם רבים מהמשברים שמהם סובלת כיום ארצות הברית נסובים סביבם.

עם השנים עלתה רמת החיים של ההמונים, ויותר ויותר מהם החזיקו בקרקע, רכשו השכלה ושילמו מסים. בד בבד עם השתלבותם בפרויקט מדינת הלאום המודרנית, בפרט דרך החינוך הציבורי והגיוס לצבא, ועם עליית ערכי הבורגנות (כמו מינהל תקין, יצרנות, אחריות, הגינות) – בשלה השעה להרחיב את הזכות לבחור, כך שתחול גם על שחורים ונשים. בהמשך העניקו השלטונות שוויון זכויות גם למיעוטים, ביטלו את העבדות וריסקו את מעמד האצולה והכמורה.

פרסיקו טוען בצדק שדרוש שילוב בין שינוי רעיוני לבין שינוי בתנאים החומריים על מנת ליצור שינוי חברתי; במקרה דנן, המסגרת הרעיונית הליברלית שהתגבשה והתפתחה לאורך מאות שנים, ביחד עם השינויים החברתיים והכלכליים, הם שהובילו למעבר ההדרגתי לדמוקרטיה, שהיוותה מעין השלמה של ההיגיון הליברלי. שכן ריבונות העם יכולה להתקיים רק כאשר כל העם זכאי להשתתף בה, ורק אז ניתן גם לדבר על שוויון מהותי בין בני האדם. כפי שכתבה ג'ודית שקלאר שאותה מצטט פרסיקו: "ללא שוויון מספק בחלוקת הכוח, החירות היא רק תקווה".

המובן מאליו המודרני

כיום הליברליזם והדמוקרטיה קשורים בקשר הדוק, ולכן אין זה מפתיע שאת ההידרדרות במעמד הדמוקרטיה ברחבי העולם בשנים האחרונות מלווה גם פגיעה בזכויות הליברליות. עם זאת, וגם כאן מצוטטת שקלאר, אף ש"הליברליזם נשוי באופן מונוגמי לדמוקרטיה", אלו הם "נישואי נוחות" בלבד. אין ולא תהיה הרמוניה מושלמת בין השניים, בשל המתח היסודי שקיים ומתפרץ תדיר בכל הדמוקרטיות בין רצון הרוב לבין זכויות המיעוט.

התרחבות הדמוקרטיה והשתתפות האזרחים הובילו לכך שהציבור לא הסתפק עוד במה שישעיהו ברלין כינה "חירות שלילית" (הגנה מפני מגבלות המוטלות מבחוץ) אלא תבע גם "חירות חיובית" (אפשרות למימוש הפוטנציאל שגלום בנו), או במילים אחרות – לא רק חופש כי אם גם קידום השוויון (באמצעות זכויות חברתיות, אפליה מתקנת, מיסוי פרוגרסיבי ועוד). בהקשר הזה, מציין פרסיקו, אין תמימות דעים בקרב הליברלים, ואין דין גישתו הליברטריאנית של הכלכלן פרידריך האייק ביחס לתפקיד המדינה כדין גישתו הסוציאל־דמוקרטית של הפילוסוף ג'ון רולס.

אולם כך או אחרת, בבסיסו הליברליזם מקדש נייטרליות. הפרט, כל פרט, הוא בעל פוטנציאל אנושי אינסופי, הוא אוטונומי והוא חופשי ממגבלות, ולכן אין חזון ספציפי, מוגדר, של "חיים ראויים" שעליו לממש; כל אדם יכול לעצב את חייו כרצונו. באופן הזה, יכולים יחידים וקבוצות בעלי תפיסות שונות לדור בשלום האחד לצד השני, תוך כפיית מחויבויות "פרוצדורליות" בלבד (כמו תשלום מסים או חובת חגירת חגורות בטיחות), ומתוך נייטרליות ערכית. במובנים רבים, הסדר הליברלי, החילוני והלא־טרנסצנדנטי, הוא המובן מאליו המודרני. ייתכן שזוהי הנקודה החשובה ביותר בספר כולו.

ואולם, כל הטוב הזה לא מספיק לנו ולראיה ההתקוממות בשנים האחרונות נגד הליברליזם. חולשתו הבסיסית, לדעת פרסיקו, היא שבניגוד לנראטיבים הגדולים ועתירי המשמעות שמציעות אידאולוגיות לא־ליברליות, הליברליזם "אינו מספר סיפור". המוטו של תנועת ההשכלה, "הֵיה אדם בצאתך ויהודי באהלך", תוצר ליברלי קלאסי, מדגים זאת היטב: הוא מבליט אמנם את האנושיות, ולכן גם את השוויון, בין כולנו, אך גם מבטא נייטרליות ערכית בנתקו את היחיד מהשתייכויותיו הקבוצתיות. "זה לא שח־מט, זה שש־בש", ממשיל זאת יפה פרסיקו. "כל הכלים זהים והכללים החלים על כל הכלים זהים". אלא שתפיסה "ממיסה" זו "מאתגרת את הקשרים ואת הסיפורים שמחזיקים אותנו יחד" ומעניקה "לגיטימציה להתעלמותו של הפרטי מהציבורי". והלוא ברור שרבים וטובות אינם חפצים בהדרת היסודות הדתיים, האתניים והמגדריים מחייהם.

אחת הדרכים להתמודד עם החולשה הזו היתה הופעת מדינת הלאום. היא העניקה ליחיד זהות קולקטיבית ותחושת משמעות, ביחד עם מסגרת חברתית שהקנתה לו כלים למימוש האוטונומיה שלו. עם זאת, הזהות הלאומית תמיד היתה רופפת יותר מהזהויות הקדם־מודרניות, ולכן נראטיבים לא־ליברליים קסמו לרבים. כזה, למשל, הוא הפונדמנטליזם הדתי, אשר שואב את זהותו מדחייתו המפורשת את ערכי הליברליזם שמוביל בראייתו ל"הידרדרות החברתית" בהווה, ומציע כנגדה עתיד שיישען על האמת העתיקה שבה הוא מחזיק. גם הפשיזם בז לדקדנס הליברלי והציע לבטל את הגיוון החברתי לטובת האחדות ה"אותנטית" של האומה, בראשות המנהיג שמגשים בבשרו את רצון העם. הבולשביזם ביקש אף הוא לבטל את הגיוון והאינדיבידואליזם המודרניים לטובת קהילה אוניברסלית המבוססת על הפרולטריון.

המשותף לכל הגישות הללו, כותב פרסיקו, הוא ההתנכרות לאינדיבידואליזם ולגיוון האנושי המאפיינים כאמור את העידן המודרני. זו, לדעת פרסיקו, הסיבה שהאידאולוגיות הטוטליטריות הללו, שדרך הפעולה שלהן חייבה תמיד שימוש באלימות, אינן נהנות כיום מתמיכה רבה – הן לא היו מסוגלות להעניק לאוכלוסייה את מידת הרווחה והאוטונומיה הדרושה.

הניצחון המוחלט של הליברליזם

"קץ ההיסטוריה" אחרי קריסת הגוש הקומוניסטי הניע אפוא את הגל השני של תגובת הנגד למשבר הזהות המודרני. הוא מתבטא הפעם בפופוליזם סמכותני (מימין) ובזהותנות (משמאל) שמערערים שניהם, במסגרת השיטה הדמוקרטית ותוך הותרת האינדיבידואליזם על כנו, את הסדר הליברלי – מתוך עצמו.

הפופוליסטים – טראמפ, אורבן, לה פן, נתניהו – מציגים גרסה מדוללת של הפשיזם. הם נשענים על זעם חברתי מוצדק – בעיקר על רקע הגידול העצום בפערים החברתיים והחששות מהשפעתן החברתית של תנועות ההגירה הגדולות – כדי להתיך לאומנות עם התנגדות לתפיסות פרוגרסיביות, ולבסס את שלטונם על ליבוי האיבה בין קבוצות שונות, מאבק ב"דיפ סטייט" וערעור שלטון החוק.

בניגוד לתפיסות הלא־ליברליות של המאה ה־20, הפופוליזם הסמכותני אינו מציע הבטחה אוטופית לעתיד, אך הוא זוכה להצלחה פוליטית. על רקע הזעם החברתי וחולשת הליברליזם, הקוקטייל של הזדהות לאומית ודתית, מנהיג נערץ והתנגדות עזה למחנה הפרוגרסיבי ולשיח זכויות המיעוטים, לצד דרישות מינימליות מהאזרחים בחיי היומיום (בניגוד לפונדמנטליזם הדתי, למשל), מהווה "מתכון מנצח", כותב פרסיקו.

מנגד, הזהותנים (אנשי תרבות ה-woke) הם, בלשונו של פרסיקו, "הלאומנים של השמאל": הם מבקשים להכפיף את הפרט לזהויותיו המגדריות או האתניות מתוך התייחסות מהותנית באופייה להשתייכות הקבוצתית של בני האדם. לכן אין בעיני הזהותנים אפשרות אמיתית להבנה בין־תרבותית ובאופן כללי יותר לקיומה של תודעה אנושית אוניברסלית. זרמים זהותניים שונים – מהפוסט־קולוניאליזם עד לתאוריית הגזע הביקורתית – דוחים לכאורה את הסדר הליברלי ורואים בו בעיה ולא פתרון. אלא שלדעת פרסיקו, מטרתם איננה החלפת הסדר הליברלי עצמו, שאת ערכיו הם חולקים, אלא החלפת ההגמוניה שבשמה מיושמת האידיאולוגיה השלטת – קרי, פחות גברים לבנים מערבים הטרוסקסואלים. העובדה שגם הזהותנות אינה דורשת מחסידיה שינוי באורחות החיים שלהם הופכת גם אותה לאטרקטיבית.

הן הפופוליזם הסמכותני הן הזהותנות אינם מאתגרים את יסודות הסדר הליברלי אלא מבקשים לתת מענה לצרכים בסיסיים שהוא לא מסוגל להציע. לדעת פרסיקו, העובדה שקשה לנו לדמיין סדר עולמי אחר מלבד זה הליברלי היא העדות הברורה ביותר ל"ניצחונו המובהק".

להעמיד זהות ישראלית ויהודית הומניסטית

פרסיקו מבין את המשבר הנוכחי כתולדה, מצד אחד, של הסתיידות הליברליזם מתוקף העובדה שחסידיו רואים בו כמובן מאליו במקום כאידאולוגיה שיש להיאבק למענה, ומצד שני, של תהליכי הגלובליזציה והאמריקניזציה ששחקו את התרבויות המקומיות. מכיוון שאת הגלובליזציה "אי אפשר לעצור" כדבריו, הפופוליזם האנטי־ליברלי ממקד את חציו בעיקר בהגירה המאיימת על קבוצת הרוב ועל זהותו הקולקטיבית, ובקצב השינויים שמוביל שיח הזכויות הפרוגרסיבי, בהובלת האליטות הליברליות, המאיים על ההיררכיות המסורתיות.

העובדה שתהליכים אלו מתרחשים גם במדינות סקנדינביה השוויוניות – מפלגות הימין הקיצוני "השוודים הדמוקרטיים" ו"הפינים" הפכו בשנים האחרונות לשניות בגודלן בשבדיה ובפינלנד, בהתאמה – מובילה את פרסיקו לדחות את ההסבר שלפיו עוני וקשיים כלכליים הם הדשן העיקרי שעליו צומחת התמיכה בפופוליזם. בליבו של המרד הפופוליסטי עומד, לדידו, החשש משחיקת הזהויות המסורתיות: "שיקולים תרבותיים וערכיים משפיעים מעל ומעבר לתנאים המטריאליים האובייקטיביים".  

והיכן ישראל בתוך כל זה? לצד הייאוש מהסיכוי לפיוס מול הפלסטינים, הפופוליזם הליכודי־ביביסטי זכה לניצחונות פוליטיים רבים על רקע השילוב בין הבטחתו לשמר את זהותה היהודית של המדינה, האנטגוניזם כלפי האליטה ההגמונית ותאוריות קונספירציה על עוצמת "הדיפ סטייט". ישראל עברה "שטעטליזציה", כותב פרסיקו: יחידת הבניין של המדינה היא היהודי, לא האזרח, והנאמנות עדיפה על פני האזרחות.

גם כאן, כמו במדינות אחרות, יש בכך ביטוי לרצון לגונן על הזהות הלאומית כנגד "סכנות" הליברליזם הפרוגרסיבי וה"אנטי־לאומי". לכן הוא סובר שעל מנת שיצליח, כל ניסיון להקים מפלגת שמאל חדשה חייב יהיה להתבסס גם על הדגשת הלאומיות והמסורת היהודית, שכן ערכים "אזרחיים" ותפיסות כלכליות לא יוכלו לגבור על נראטיבים עמוקים כמו זהות אתנית ודתית.

בדומה ל"מאבק הנוצרי נגד יצר המין", כפי שכותב פרסיקו, כך גם המאבק של חלקים מהשמאל נגד היצר האנושי המבקש לעצמו זהות קולקטיבית – לא יצלח. פרסיקו קורא – לטעמי, בצדק – להעמדתה של זהות ישראלית ויהודית פוזיטיבית, הומניסטית ומוסרית, שתפעל לקידומו של סיפור משותף שיוביל לבניית חברת מופת, מתוך מאבק בהיבטים הפרטיקולריסטיים והאתנוצנטריים של היהדות שמושלים היום בכיפה. "עלינו לאחוז בעקרונות היסוד ההומניסטיים של היהדות, עקרונות שעומדים, כאמור, גם בבסיס הסדר הליברלי", הוא כותב.

לעשות ממרקס איש קש

ספרו של פרסיקו הוא, ללא ספק, חומר קריאה חשוב לאנשי המחנה הליברלי המתעורר. עם זאת, "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חברתה", ולכן אנסה להצביע גם על מספר חולשות בטיעוניו. המרכזית שבהן נעוצה בהיעדרו של הליברליזם הכלכלי מהדיון. זה מפתיע, שכן קשה מאוד להבין את התפתחותו והתקבלותו של הליברליזם כשיטה פוליטית מבלי לעמוד על מאפייניו הכלכליים ובראשם תפיסות "היד הנעלמה" ו"השוק החופשי".

פרסיקו אמנם כורך יחד, ללא הסבר מספק, את הקפיטליזם ואת הליברליזם, ועומד על חשיבות הופעתו של מעמד הביניים הבורגני בהתפתחות הליברליזם, אך הוא מתעלם, למשל, מכך שהיווצרות ההגנה החזקה על זכות הקניין – יסוד מרכזי בהגות הליברלית, מג'ון לוק ואילך – נבעה מכוחו הפוליטי של מעמד זה ונועדה לשרת את האינטרסים הכלכליים שלו. זוהי גם ביקורתו הידועה של מרקס על שיח הזכויות הליברלי. והרי הגנה על הקניין פועלת לטובת אלו שיש להם, הרבה יותר מאשר אלו שאין להם. מובן שיש לכך השלכות חלוקתיות נרחבות אשר, לצד החשיבות שמייחס פרסיקו להיבטים התרבותיים, מסייעות גם הן בעיצוב הטינה של המעמדות הנמוכים לליברליזם. כך גם ההזנה ההדדית בין הליברליזם הכלכלי ("הכל סחיר") לבין הליברליזם התרבותי ("הכל מותר").

זאת ועוד: פרסיקו עומד אמנם על המתח בין רצון הרוב לבין זכויות המיעוט אך משתמע מדבריו שהפגיעה במיעוט פוגעת בעקרונות הליברליזם, וככזו היא תמיד מגונה. אלא שיש הבדל בין פגיעה במיעוט מוחלש שראוי להגנה (למשל, איסור על כבילה של מהגרי עבודה למעבידיהם) לבין פגיעה במיעוט חזק מבחינה פוליטית או כלכלית שנועדה לצמצם פערים (למשל, מיסוי דירה שלישית או הטלת מס ירושה).

היעדר ההתייחסות של פרסיקו להיבטים הכלכליים של הליברליזם היא בין הסיבות שכנראה הובילו אותו גם להתעלמות מאחד המשברים המאיימים ביותר על עתיד האנושות – המשבר הסביבתי – שהתפתחותו ההרסנית נובעת, בעיקרה, מהקפיטליזם חסר המעצורים, המוּנע על ידי החשיבה הליברלית המקדשת "קידמה" אינסופית. כפי שכתב ההיסטוריון כריסטופר לאש, מדובר בתפיסה בעלת אופי משיחי – אפיון אירוני על רקע הניתוח של פרסיקו – המגיעה כיום לשיאה עם פיתוח הבינה המלאכותית ושאר הרעיונות הטרנס־הומניסטיים של עמק הסיליקון, המבטאים סירוב עמוק לקבל את המגבלות של הקיום האנושי. בנוסף, התייחסותו של פרסיקו לגלובליזציה איננה ביקורתית דיה ומתעלמת מתהליכי הדה־גלובליזציה של השנים האחרונות (מלחמות הסחר הגלובליות, הסנקציות על רוסיה, חיזוק התעשיות המקומיות בעקבות פגיעת הקורונה בשרשראות האספקה, ועוד). כפי שהראה דני רודריק, כלכלן מוביל מהרווארד, במשולש גלובליזציה־לאומיות־דמוקרטיה אחת הצלעות תמיד נדרשת לסגת. במילים אחרות, עודף גלובליזציה בא, בסופו של דבר, על חשבון הלאומיות או הדמוקרטיה ומייצר תגובת נגד.

את מי משרתת ה"נייטרליות"?

באופן כללי, פרסיקו מצדד ב"ליברליזם של אוטונומיה" שמדגיש את חופש הבחירה האינדיבידואלי. אלא שבכך הוא מתעלם ממסורת ארוכה של ליברליזם אחר, "ליברליזם של שגשוג", שהאידיאל בבסיסו הוא פיתוח היכולות האנושיות הטמונות בכל אדם. למעשה, הוא מוחק כך לחלוטין את הקרבה הרעיונית שבין הליברליזם למרקסיזם ולסוציאל־דמוקרטיה – למשל, בהיבטים של חתירה לשגשוג אנושי, של הקטנת אי־השוויון החברתי והכלכלי, ושל צמצום הדיכוי והניצול השוררים תחת הקפיטליזם והמונעים מרבים ומרבות לממש את הפוטנציאל הטמון בהם. במקום זאת, הוא מתייחס, במידה רבה כסוג של איש קש, רק לקומוניזם ולבולשביזם כאל מייצגיה הבלעדיים של הגות מרקס.

לבסוף, פרסיקו אינו מתייחס דיו למחירים הכרוכים בנייטרליות הערכית המאפיינת את הליברליזם. ההימנעות מכפייה של תפיסה כלשהי של "החיים הראויים" חותרת לבסס ככל האפשר הכרעות חברתיות ופוליטיות על קריטריונים "טכניים" ו"מדעיים" ולא על ערכים, על דת ועל מוסר שמשויכים, לשיטת הליברליזם, לזירה הפרטית. מכאן נובעת גם חשיבותם הגדולה של השוק ושל המשפט עבור הליברליזם, והעדפתם על פני הפוליטיקה.

במובנים אלו, הליברליזם נתפס כמעין "הרע במיעוטו". אלא ש"נייטרליות" עלולה, כידוע, להסוות יחסי כוח ולשמר אי־שוויון חברתי וכלכלי (כפי שהראתה, למשל, הביקורת הפמיניסטית). ובעיקר: לא ייתכנו חיים משותפים ללא מינימום של ערכים מוסכמים ושל פרקטיקות מוסריות ותרבותיות מוסכמות (למשל, שמירה על יום מנוחה שבועי מחייבת ויתור על האוטונומיה של הפרטים לעבוד בכל מועד שירצו), שאותן תפיסה נייטרלית אינה נוטה לתמרץ. למעשה, זה נובע גם מעמדתו של פרסיקו עצמו, שמציע להיאחז בזהות יהודית לשם עיצוב מחודש של השמאל.

לכן בדיוק הפופוליזם צודק בביקורתו על הרתיעה הליברלית מדמוקרטיה במובנה העמוק ומפוליטיקת ההמונים והתשוקה הגלומה בה. במקום הפוליטיקה האליטיסטית, האריסטוקרטית, של "מומחים" (בית המשפט העליון, הבנק המרכזי ועוד) שבה דוגל הליברליזם העכשווי, הרי שרק תפיסה המקדשת את ההשתתפות הפוליטית השווה – למשל, חיזוק הדמוקרטיה ההשתתפותית, שימוש בהגרלות לתפקידים ציבוריים ועוד – תקדם חברה דמוקרטית ושוויונית באמת.

תומר פרסיקו, "ליברליזם: שורשיו, עקרונותיו, משבריו", כנרת זמורה דביר, 104 עמודים.